יום חמישי, 25 באוקטובר 2012

האם מותר לחלל שבת כדי לחיות כרגיל במקומות מסוכנים?


הליכה למניין וטיול עם נשק בשבת
[שאלה ששאלו את הרב אבינר בביקורו של הרב בבית יונתן בכפר התימנים בירושלים]

שאלה:
א.      לפעמים אין לנו מניין בשבת, האם מותר ללכת להתפלל במניין מחוץ לכפר התימנים כשדבר זה כרוך בחילול שבת של המאבטחים בדרך?
ב.      כמו כן האם מותר לנו לטייל בשבת מחוץ למתחם, דבר הכרוך בחילול שבת של המאבטחים?

תשובתו של הרב שלמה אבינר:
א.      מותר שנאמר (דברים כ, כ): "ובנית מצור על העיר אשר הוא עשה עמך מלחמה עד רדתה", מבאר השפת אמת: "ונראה דודאי לא מיירי בדאיכא סכנה (מהעיר)  דאם כן למה לי קרא (ופשוט שמותר לחלל שבת לכובשה), ועל כרחך צריך לומר דמיירי היכא שידינו תקיפה, אלא שעל ידי ההפסק (של השמירה) בשבת יתבטל הכיבוש ואתי קרא למימר דהכיבוש דוחה שבת".
פירוש: פשוט שהפסוק מדבר כשאין סכנה מהעיר, שאם יש סכנה פשוט שמותר לחלל שבת כדי להתגונן ולתקוף, אלא חייבים לומר שהפסוק מדבר כשאנו שולטים וכשאנו נפסיק בשבת את השמירה על עיר מסוימת הכיבוש כביכול יתבטל, והפסוק בא לומר שהכיבוש דוחה שבת ומותר לחלל שבת לשם כך.
לכן מכיוון שבימינו אנו שולטים במצב, ואם לא נגיב בשבת המצב יתדרדר - מותר.
זה נוגע במחלוקת המפורסמת האם שבת "הותרה" או "דחויה" לגבי פיקוח נפש. כלומר האם כשיש צורך לחלל שבת מותר לעשות הכל מכיוון ששבת הותרה, או שרק לגבי פעולה מסוימת שבת נדחתה אך שאר הפעולות עדיין אסורות. המגיד משנה סובר "שבת הותרה" ולכן כאשר נמצא לפנינו חולה שיש בו סכנה, מותר לעשות עבורו כל פעולה הנצרכת על אף שהיא לא מונעת סיכון כלשהו, מכיוון שיש חולה במצב של סכנה, ויש בכך קצת צורך מותר לעשות עבורו כל דבר שהיו עושים ביום חול (רמב"ם, הלכות שבת ב, ה). יש פוסקים החולקים על כך (ביה"ל שכח ד"ה כל שרגילים) ויש שמסכימים (שו"ת יחוה דעת ד, קנח).
אם כן אנו לומדים מדרשת עד רדתה שכשיש מלחמה בשבת- שבת הותרה, כלומר כל פעולה הנצרכת למלחמה מותרת, על אף שאינה חיונית והכרחית באותו רגע.
אפשר להוכיח זאת גם מעדים הבאים להעיד על קידוש החודש, שחכמים התירו להם לחלל שבת כדי לבוא להעיד, וגם להם שבת הותרה (עיין רמב"ם, הלכות קידוש החודש ג, ג-ד).
לפי דברי השפת אמת שפסוק "עד רדתה" נאמר במצב "שידנו תקיפה" ומתיר פעולות כדי שידינו לא תיחלש, אין הבדל היום בין פעולות צבאיות מובהקות לפעולות אזרחיות.
למרות שאין הוכחה לדבר, יש זכר לדבר מן התלמוד הירושלמי ששואל מנין שמותר לקנות בתים מן הגוי בשבת, ומשיב שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, דכתיב "כה תעשה ששת ימים", וכתיב "וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים", וכתיב "עד רדתה – אפילו בשבת" (במדבר רבה יד. ירושלמי, מועד קטן ב ד). כותב על זה הרב גורן בספר משיב מלחמה (עמ' ק): "למדים אנו מכאן שההיתר 'עד רדתה', אינו מוסב רק על כיבוש הארץ בדרכי לחימה, וכי הגורם להיתר זה אינה מצוות הלחימה, או פיקוח נפש כל שהוא במלחמה, אלא מצות כיבוש הארץ והתנחלותנו בה היא הדוחה שבת, ולכן לא רק כיבוש בדרכי לחימה דוחה שבת, אלא גם גאולת הארץ בדרכים אזרחיות והתנחלות על הקרקע שמטרתה מניעת אפשרות להשתלטות הגויים עליה, גם היא דוחה שבת מטעם עד רידתה אפילו בשבת". אמנם הירושלמי לא התיר איסור מן התורה רק איסור מדרבנן של אמירה לנכרי או מקח וממכר, מכל מקום יש כאן נקודה עקרונית ש"עד רדתה" כולל כל סוג של פעולה.
זו הייתה דעתו של הגר"ש גורן שהתיר ללכת בשבת למערת המכפלה אחרי ששוחררה עם נשק ואבטחה.
וכן לנידון דידן שמותר ללכת להתפלל במניין למרות שזה יגרום חילול שבת.
ב.      אמנם לצורך טיול בעלמא - אסור, אך אם זה בא להפגין נוכחות בעלת ערך של יישוב הארץ אפשר להתיר משום "עד רדתה" (עיין עוד בעניין ביש"ע ימינו – גיליון 31. שו"ת שאילת שלמה ב, קכט).
אמנם הרב יהונתן בלס – רב הישוב נוה צוף – התיר מסיבה אחרת, שרשאי יהודי להמשיך בשבת את סדר חייו הרגיל כאילו לא היה בסכנת נפשות, ואם הסכנה מחייבת אותו בנקיטת אמצעי הגנה, עליו לנקוט בהם גם אם היו אסורים לולא הסיכון הביטחוני.
היסוד לקביעה זו הוא סוגיית הגנב "הבא במחתרת", בה נפסק ש"רשות יש לכל להרגו, בין בחול, בין בשבת" (רמב"ם, הלכות גניבה ט, ז), וזאת למרות יכולתו של הקרבן המיועד להינצל מכל סכנה על ידי "נסיגתו", כלומר במסירת ממונו לגנב.
בשו"ת מנחת שלמה (סי' ז סעי' ב ד"ה ותו), הסביר הגרש"ז אוירבך ש"לא מצאנו בשום מקום שחייב אדם ליתן כסף לרודפים כדי להציל חייהם של הרודפים אפילו אם מונע בכך את בעל הבית מחילול שבת הנעשה בהיתר מחמת פיקוח נפש... מותר להכניס עצמו למצב של נרדף ולחלל אח"כ בהיתר את השבת כדי למנוע גזילות ורציחות בשבתות וימים טובים" (אמנם בספרו משיב מלחמה ח"ב סי' נז נזהר הגר"ש גורן מלהסתמך על הסבר דומה "כי לא מצינו חילוק זה בדברי רבותינו הראשונים", אך הרב בלס כתב שהבחנה כעין זו ב"מנחת שלמה" מתחייבת מדינו של "הבא במחתרת"), ואין שום הבדל אם התוקף תובע ויתור על רכוש או ויתור על זכות אחרת, כמו שאין אדם חייב לוותר על כספו לטובת הרודף, אף שאי ויתור מכניס אותו לסכנת נפשות בה הוא חייב להתגונן תוך כדי חילול שבת, כך אין הוא חייב לוותר על דפוסי התנהגותו, כולל טיול מחוץ לגדרות היישוב כשהוא רוצה בו, אף שיציאה זו מחייבת נשיאת נשק מחוץ לעירוב בשבת (עיין עוד בדעתו של הרב בלס ביש"ע ימינו – גיליון 32. מנצת צוף ח"ב עמ' 629-627).
ומאי נפקא מינה בין ההיתר של "עד רדתה" לבין ההיתר שיש לחיות רגיל? ששיטת "עד רדתה" מתירה לחלל שבת לשם כך רק בארץ, ושיטת שיש לחיות כרגיל מתירה חילול שבת בין בארץ בין בחו"ל.
עכ"פ, כולי עלמא לא פליגי דעל אף חילול השבת של המאבטחים, מותר לתושבי בית יונתן שבכפר התימנים ללכת להתפלל במניין, ואם נצרך, אפילו לטייל.

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו וד' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב י, יב).

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה