יום רביעי, 17 באוקטובר 2012

בעל התניא- חסידות מתוך תורה

בעל התניא – חסידות מתוך תורה
[שיחה שהעביר הרב אבינר בישיבה בארוחת צהרים - ערך: הרב נחמיה לביא]
א. האדמו"ר הזקן
האדמו"ר הזקן, בעל התניא, הוא שליח אלוהי מיוחד לבניין התורה לדורות.
מה אמר בעל התניא? מה חידושו? ודאי כתב דברים עמוקים, שהרי היה תלמידו הגדול של המגיד ממזריטש, שהיה תלמידו הגדול של הבעל-שם-טוב. שני תלמידים גדולים היו לו לבעש"ט: רבי יעקב יוסף מפולנאה [בעל 'תולדות יעקב יוסף'] – שהסביר את החסידות כלפי חוץ, ורבי דוב בער, המגיד ממזריטש – שהסביר אותה כלפי פנים. בעל התניא הוא תלמידו הגדול, גאון הדורות, של המגיד ממזריטש, וחסידות חב"ד היא האריסטוקרטיה הפנימית העליונה של תנועת החסידות. אבל מה אמר בעל התניא? ומה בכלל אמר הבעש"ט? מה חידש?
ב. תנועת החסידות – חסד ד' בעולמו
הדבר קשה מאוד להגדרה, אבל הכל נכלל במילה חסידות. תנועת החסידות כשמה כן היא: חסידות, חסד. איזה חסד? חסד ד' אל עולמו ומידת החסד של האדם, ושניהם תמיד הולכים יחד. הרי איננו לומדים את מידותיו של הקדוש ברוך הוא בשביל ללמוד עליו, לא כדי לעמוד מול הקדוש ברוך הוא ולהסתכל עליו; "ופני לא יראו"! אלא כל זה בשביל לדעת איך לפעול בעולמו. הקדוש ברוך הוא אומר לך: עמוד מאחורי וראה. "וראית את אחורי", כקצין הקורא "אחרי!". תנועת החסידות מלמדת לראות חסד ד' בעולמו. עולמו של הקדוש ברוך הוא מלא חסד כל היום, "עולם חסד ייבנה" (תהלים פט ג).
אמנם עולמו של הקדוש ברוך הוא במידתו העליונה אינו חסד, אלא גבורה, כלומר: הגדרות. עליך לעשות מעשה מסוים, זה מותר וזה אסור. יש מטרה ויש כיוון, איננו עושים כל מה שאנו רוצים בעולמו של הקדוש ברוך הוא. "חובתו של האדם בעולמו" (מסילת ישרים פרק א). בכל ימות השנה אנו אומרים בתפילה "מלך אוהב צדקה ומשפט", אך בימים הנוראים, בהם מתנוססת בעולם מידת הדין העליונה, אנו אומרים: "המלך המשפט". וכי העולם נברא סתם כך כדי שנטייל ונעשה כל שאנו רוצים?! זו מידת הדין, הגבורה העליונה, גבורתו של הקדוש ברוך הוא. ריבונו-של-עולם ברא עולם כל-כך קשה ומסובך, אבל הוא מנצח, מתגבר, מתקדם ומצליח. אמנם, מכיוון שראה הקדוש ברוך הוא שאין עולמו מתקיים במידת הדין, הקדים את מידת הרחמים ושיתף אותה עם מידת הדין (רש"י בראשית א א). "שיתף". אם כן מידת הרחמים איננה העיקר ואינה מבטלת את מידת הדין. כך אומר ה'מסילת ישרים' (סוף פרק ד), בהסבירו שמידת הזהירות בנויה על מידת הדין, על עומק הדין, אלא שאליה מצטרפת גם מידת הרחמים – לא תיענש מיד, העונש לא יהיה עד כלה, ואפשר לעשות תשובה. אבל מידת הרחמים אינה מבטלת את מידת הדין. זאת לעומת הנצרות, שביטלה את מידת הדין באמרה שהכל הוא רק מידת החסד. אמנם, אם אין יותר דין והכל חסד, כל אחד יכול לעשות כאוות נפשו.
אמרה תנועת החסידות: אנו שליחים של מידת חסדו של הקדוש ברוך הוא. אנו מלמדים איך העולם מלא מתנות וחסד ד' כל היום, בכל מקום, בכל דבר. "ממלא כל עלמין". הכל מלא כבוד ד', חסד ד'.
ג. לית אתר פנוי מיניה
חידושה של תנועת החסידות – "לית אתר פנוי מיניה" [אין מקום ריק מריבונו-של-עולם]. כך מסביר רבי שלמה מלוצק, תלמידו של המגיד ממזריטש [שגם ערך את כתביו], בהקדמתו לספר 'מגיד דבריו ליעקב' שכתב המגיד (ב"הקדמה שניה"). ודאי "לית אתר פנוי מיניה"! אין זה חידוש של הבעש"ט. וכי לא ידענו שאין מקום פנוי ממנו?! אלא, חידושו של הבעש"ט הוא מה שהדגיש זאת.
בכלל יש לדעת שבענייני אמונה אין מחלוקות. מחלוקות יש בהלכה, כגון אם לברך על פרי הפסיפלורה "בורא פרי העץ" או "בורא פרי האדמה", אך בענייני אמונה אין לכך שייכות. אין 'מחלוקת' בינינו לבין הגויים אם יש אלוהים אחד או שלושה, אלא זו טעות. ואמנם באמונה עצמה אין מחלוקות, אבל יש מחלוקות מה מדגישים ולְמה מחנכים. האם מדגישים את מידת חסדו של הקדוש ברוך הוא, או את מידת הדין שלו. האם מדגישים שהוא "ממלא כל עלמין", או מדגישים שאינו "ממלא כל עלמין" באותה מידה, אלא בבית-המדרש יותר מהרחוב, בגמרא יותר מספר מתמטיקה, במצווה יותר מהחול, ובחול יותר מהעבירה; יש מדרגות ב"ממלא כל עלמין". הדבר תלוי במצוות, בעבודתו של האדם, במדרגות. רבי חיים מוולוז'ין אומר שאסור להתרגל לומר "לית אתר פנוי מיניה". אפשר לומר זאת מידי פעם, כי זו אמת, אבל לא ביום-יום, שאז זה יכול להוביל לבעיות קשות (ע' נפש החיים ג ג). הלא גם בשירותים "לית אתר פנוי מיניה", אז ניכנס עם רמב"ם לשירותים?! [בישיבת מרכז-הרב היה תלמיד חכם מבוגר עוד מזמנו של מרן הרב קוק, שהיה גאון משונה, ר' יענק'ל הרדיצ'קובר, שהיה נכנס עם ספר רמב"ם לשירותים. כשהעירו לו על כך, השיב: "וכי הרמב"ם בעצמו לא נכנס לשירותים?!". כשנפטר, לא ידעו מה לומר בלוויה. הספידו הרב נתן רענן: "מרוב אהבת התורה, לפעמים הוא שגה..."]. גם בחזיר יש אור אלוהי, אחרת היה נעלם. נכון, אך מסוכן לדבר כך!
ד. מידת חסידות
החסידות אמרה שאדם צריך לעבוד את ד' לא רק במה שהוא חייב, אלא לפנים משורת הדין. זו מידת חסידות. האם חייבים להתפלל שחרית רק שעה? באחת מאיגרותיו, מבקש בעל התניא ממקושריו, שיעמידו לפני התיבה רק שליחי ציבור שלא יפחתו משעה וחצי בתפילת שחרית של יום חול (תניא, איגרת הקודש, עמ' קג). אדמו"ר אחד היה מתפלל שחרית חמש שעות. במשנה מוזכרים "חסידים הראשונים" שהיו מקדישים כל יום תשע שעות לתפילה (ברכות ל ב). ר' לייב איגר היה בנו של רבי שלמה איגר, ונכדו של רבי עקיבא איגר. הוא היה חסיד, בן לאב מתנגד. אמר לו רבי שלמה איגר: "כאשר אתה בא אלי הביתה, אנא – בלי חסידות, הֱיה רגיל, כמו כולם". אמר ר' לייב איגר: "זו בעיה. אצלנו בשבת מתפללים ערבית – ארבע שעות, שחרית – שש שעות, מנחה – ארבע שעות, ערבית – שלוש שעות, וזה ממלא לנו את כל היום. פה, תפילת שחרית נמשכת רק שעתיים... יום ארוך! לא נגמר... כבד אביך ואת אמך למען יאריכוןימיך"... (שיחות הרב צבי יהודה, מועדים א, עמ' 290). אם כן, אמרו החסידים: אנו מידת החסידות, לפנים משורת הדין. לקיים מצווה בלי כוונה?! אנו מקיימים מצוות בכוונה. צריך כוונה! "תורת חסד על לשונה". הכוונה כמעט יותר חשובה מהמצווה, כי מצווה היא מעשה, וכוונה – דבקות אלוהית. אמנם באמת, הכוונה היא תוספת.
ה. בעל התניא – חסידות מתוך תורה
מובן מאליו שמהלך זה הוא עמוק ופנימי, אבל מעורפל. כמה להתפלל? כמה לפנים משורת הדין? כמה לכוון? כשלומדים גמרא, רמב"ם, 'שולחן ערוך' ו'משנה ברורה', הכל מוגדר ומדויק. אבל במידת חסידות הכל מעורפל, ואינך יכול לדעת לאן זה יוביל אותך. בא בעל התניא וחיבר את תנועת החסידות אל התורה. כלומר, הוכיח שהכל תורה. אין אצל בעל התניא משפט אחד ומילה אחת שאין להם מקור – מן התורה, המשנה, הגמרא, ה'שולחן ערוך', 'הזוהר' והאריז"ל. מרן הרב קוק מכנה זאת "החלק התבוני של החסידות החדשה" (אורות הקודש ב, עמ' שצט). "חדשה" – כי ישנה החסידות הישנה של חסידי אשכנז, כגון רבי יהודה החסיד. "החלק התבוני" – כי חב"ד ראשי תיבות: חכמה בינה ודעת.
יש לשאול: בשביל חכמה בינה ודעת צריך חסידות?! הרי זה מה שעושים בכל הישיבות! אלא, חב"ד זה חכמה בינה ודעת של החסידות, של הבעל-שם-טוב. תורה של חסד, החסד של התורה. כשכתב אדמו"ר הזקן את ספר התניא, היה יושב שבעה נקיים על כל מילה. דייק ודייק. לא כמו מרן הרב קוק, שהעיפרון שלו היה 'רץ' על הדף במהירות עצומה. רבי משה קורדובירו כתב כל כך הרבה דברים! קשה להאמין שאדם יכול לכתוב כה הרבה. הוא כתב פירוש על כל ספר 'הזוהר'. היו אף שאמרו שהוא כתב ב"השבעת קולמוס". באמת אין דבר כזה, אלא הכוונה לשפע עצום של רוח הקודש. אבל אצל בעל התניא זה שונה. על כל מילה בספר התניא הוא דקדק ודקדק, מחק וסידר. אם כן, הוא הוכיח שהכל בחסידות זה תורה, עד שהיו מן חסידים שתהו: "הלנו אתה, או למתנגדינו?! חזרת לתורה!" (ע' "על חסידות וחסידים" לרב יצחק אלפסי, עמ' 202-203). אמנם זה נכון. הכל מוכח על פי תורה.
שאלה: מהו חידושו של בעל התניא, הרי רעיונות רבים בדבריו מופיעים במהר"ל?
תשובה: וחידושים רבים של המהר"ל מופיעים בפירוש רש"י על החומש. גם דברים רבים שאמר הבעש"ט כתובים בחומש, ומה בכך? גם התנאים חידשו דברים, וכי הם לא ידעו פסוקים? והאמוראים לא ידעו משניות? אכן, חלק מדבריה של תנועת החסידות נמצאים במהר"ל. מכל מקום, כל מה שהסברנו לא היה על המהר"ל, אלא על הבעש"ט, ויש מדבריו שנמצאים במהר"ל. אבל הלא חלק מדבריו גם מצוי בגמרא, וחלק במשנה. להבדיל, טיפשים באוניברסיטה תקפו את רבי יהונתן אייבשיץ באמרם שהיה שבתאי. ולמה? כי מצאו בדברים של שבתאי צבי מקבילות לדברים שאמר רבי יהונתן אייבשיץ... גם אצל רבי יעקב עמדין [שהאשים את רבי יהונתן אייבשיץ בשבתאות] יש דברים שמופיעים אצל שבתאי צבי. אמנם שבתאי צבי היה שבתאי, אבל גם הוא לפעמים היה אומר משפט נורמלי... וכי אם שבתאי צבי אמר פסוק מספר בראשית אז משה רבנו שבתאי?...
בעל התניא הוכיח שכל דבר שאומר הבעש"ט הוא תורה. כלומר, איך הוא יוצא מהמשנה, מהגמרא, ובעיקר מהאריז"ל. יש כמה דברים בחסידות שמופיעים כבר במהר"ל, אך אין זה אומר שאין חידוש אצל הבעש"ט. חידושו של הבעש"ט הוא הדגש על מידת החסד, ואי אפשר לומר שהמהר"ל הוא הבסיס של חסידות הבעש"ט. המהר"ל הוא חידוש אחר.
ו. 'שולחן ערוך הרב' – גאון התורה של החסידות
בשביל מה כתב אדמו"ר הזקן 'שולחן ערוך', הלא כבר יש 'שולחן ערוך'! אלא, המגיד ממזריטש אמר לתלמידו, בעל התניא, לכתוב ספר הלכה. היו עוד גאונים שאפשר היה לבקש מהם לכתוב 'שולחן ערוך', אבל המגיד ביקש זאת דווקא מבעל התניא כדי שהכל ידעו שהחסידות היא תורה, הלכה, ושום דבר לא משתנה. אמנם ישנם כמה חידושים הלכתיים בחסידות חב"ד, כגון שלא ישנים בסוכה בגלל שהיא "אור המקיף", אבל אין זה מופיע ב'שולחן ערוך' של בעל התניא, אלא זו מסורת בעל פה בשם אדמו"ר האמצעי. 'שולחן ערוך' של אדמו"ר הזקן הוא בדיוק כמו כל ספר הלכה, בלי חומרות, בלי מידת חסידות, אלא הדין להלכה. כל ענייני האורות המקיפים לא מופיעים שם, אלא בספרים אחרים. שאלני אחד: מאיזה גיל יש ליטול ידיים לילד בבוקר? עניתי: מגיל שש – כך כתוב ב'שולחן ערוך הרב' בהלכות נטילת ידיים. די בכך. ברצונך ליטול את ידיו בגיל שלוש? אפשר, וגם בגיל יומיים, אבל קודם כל יש לדעת מה הדין. בכלל, ל'שולחן ערוך' של בעל התניא יש מתיקות מיוחדת.
'שולחן ערוך הרב' הוא תמציתי, ועם זאת איננו ספר בשביל לפסוק הלכה בלבד, אלא בשביל ללמוד הלכה. אם אני לומד הלכה, אינני יכול לפסוק? ודאי אתה יכול, אבל הלימוד כולל גם שיטות שלא נפסקו להלכה. מה'שולחן ערוך' אינך יכול ללמוד הלכה, זה בלתי אפשרי, אבל מה'בית יוסף' כן. רבי יוסף קארו כתב את ה'בית יוסף' במשך עשרים שנה, אבל ה'שולחן ערוך' הוא רק ראשי פרקים, ובלי 'מגן אברהם' ו'משנה ברורה' לא מבינים מה ה'שולחן ערוך' אומר. אמנם 'שולחן ערוך' של בעל התניא מתאים ללימוד הלכה. יש גם נפקא מינה לכך, כי ה'שולחן ערוך' תמיד אומר קודם כל שדבר מסוים אסור, ורק אז מוסיף אם בשעת הדחק מותר [כגון: "לא כשר, ואם יש אורחים – מותר"]. אבל ב'שולחן ערוך' של בעל התניא כתוב מה מותר בדבר, ורק אז מוסיף אם לכתחילה אסור, כי אם כתוב ב'שולחן ערוך' שבשעת הדחק מותר, סימן שזו השיטה העיקרית להלכה, אלא לכתחילה מחמירים. ה'שולחן ערוך' כותב לכתחילה מה שמחמירים, ורק בסוף מביא את ההלכה בשעת הדחק, שזו השיטה העיקרית. אבל בעל התניא מלמד הלכה, לכן מביא קודם כל את המותר בשעת הדחק, את השיטה העיקרית, ורק אחר כך את השיטה המחמירה שאותה נוהגים לכתחילה. זהו ספר נפלא ללימוד הלכה [וע' דברי בני הרב בהקדמתם לשולחן ערוך שלו]. גם ספר 'ערוך השולחן' נפלא ללימוד הלכה, וגם הוא היה גאון שבגאונים.
אם כן, אדמו"ר הזקן מתגלה ב'שולחן ערוך הרב' בתור גאון התורה של החסידות. כמובן, גם בספר התניא, שהוא הדרכה רוחנית-מוסרית לאדם איך לעבוד את ד' על ידי הכוחות הפנימיים שבו, הכל על פי תורה, ואין שם דבר שאין לו מקור. בכלל, זו מסורת אצל כל אדמו"רי חב"ד עד עצם היום הזה, לכן אם תראו איזה מאמר של אחד מאדמו"רי חב"ד, תמיד הוא יהיה מלא מקורות מכל הכיוונים. זאת לעומת הבעל-שם-טוב והמגיד ממזריטש שהיו מדברים בלי להזכיר מקורות. ודאי לא המציאו דבר, הכל רוח הקודש, אבל לא כתוב אצלם מאיפה זה בא מהתורה. לכן, זה מה שנתן לכל תנועת החסידות את היציבות, הבירור, המקור והסדר. אחרת, הכל היה נשאר מעורפל מכל הכיוונים. במובן זה, בעל התניא הוא אחד המכינים של הגאולה.
ז. מאלפיים שנות תורה לאלפיים שנות משיח
תחיית האומה היא תחיית כל כוחותיה. בהיותנו בגלות אין לנו את כל כוחותינו, כי כשצריך לשרוד שוקלים היטב איפה משקיעים כוחות ואיפה לא. הלב כואב על אותם כוחות שיש לעזבם, אבל אין ברירה. כשמגרשים אותך מהבית, עליך לשאת על הגב תיק אחד, ולחשוב היטב מה לקחת ומה לזרוק. תינוק, טלית ותפילין – תיקח, ואת השאר תזרוק. במצב רגיל יש לך בית מרווח מלא חפצים מיותרים בכל החדרים, אך יש מצבים בהם חייבים לחסוך. אם כן, תחיית האומה היא התגדלות האומה בכל כוחותיה, כולל הכוחות שהחייה הבעש"ט. אבל כל זמן שאינם מסודרים על פי תורה, אין מה לעשות איתם. כך הדבר גם בכוחות אחרים. ארץ ישראל, צבא ומדינה, הם דברים קדושים, אבל כל עוד אינם מוגדרים על ידי מרן הרב קוק ורבנו הרב צבי יהודה בצורה מדויקת על פי תורה, הרי זה כאוחז עננים בחופניו, מבלי לדעת איך לסדר את אותם כוחות.
בעל התניא הוא זה שאִפשר שדברי הבעש"ט יוכלו להיכנס בקהל התורה, מתוך כך באומה, ומתוך כך בתחיית האומה. זה הדבר האחרון, ואחרי הבעש"ט לא היה חידוש נוסף בבניין התורה. בתורה יש חידושים שונים: זקנים, נביאים, תנאים, אמוראים, ירושלמי, בבלי, ראשונים ואחרונים. כל אלה אורות עליונים שונים, והבעש"ט הוא האחרון, החותם. רבנו הרב צבי יהודה, במאמרו 'שר התורה של חסד' (לנתיבות ישראל ב, עמ' טו) אומר שבעל התניא חתם אלפיים שנות תורה. עולמנו התחיל באלפיים שנות תוהו, עד שבא אברהם אבינו. מאז התחילו אלפיים שנות תורה, ולאחר מכן אלפיים שנות משיח (סנהדרין צז א). שמא תאמרו: בעל התניא הופיע זמן רב לאחר תום אלפיים שנות תורה? אלא הקדוש ברוך הוא מגדיל את אותן אלפיים שנות תורה. זו קושיה זעירה.
בעל התניא עשה את המעבר, ומאז שהופיע, עובר העולם מאלפיים שנות תורה לאלפיים שנות משיח. כמובן, גם באלפיים שנות משיח לומדים תורה, ומרן הרב קוק שייך לאלפיים שנות משיח, לבחירי צדיקיא, למעייני הישועה.
בעל התניא הוא הציר שמעביר מאלפיים שנות תורה לאלפיים שנות משיח, כיוון שלקח את הגילוי האחרון של התורה, של דבר ד' בעולמו, של עם ישראל, הבעל-שם-טוב, וניסח אותו במילים של תורה. זהו "החלק התבוני של החסידות החדשה", או כמו שרבנו הרב צבי יהודה קרא לו: "שר התורה של החסד". הוא שר התורה של תורת החסד שעל לשונו של הבעש"ט, ואז יכולים להתחיל ימות המשיח, אלפיים שנות משיח.
כדי לתפוס את כל הלימודים של הבעש"ט, שהם לא מסודרים, ללא מקורות ולפעמים אמרות קצרות [המכונות בלעז אפוריזמים], ולעשות מהם שיטה שלמה, יש צורך בגאונות עצומה. ישנן איגרות קצרות מהבעש"ט הנדמות כעין "וורטים", אבל תורתו של הבעש"ט איננה "וורטים". כשקוראים את אמרותיו של הבעש"ט לא מבינים כלום, לכן עלולים, חלילה, גם לזלזל. גם אמרותיהם של תלמידי הבעש"ט מופיעות כערבוביה. אין זה כגמרא, שערוכה בסגנון של ערבוביא, כי בה הכל מאורגן, וכשמתעמקים רואים את השיטה האדירה הנמצאת בה. כל זה עד שבא בעל התניא וסידר את כל תורתו של הבעש"ט. [רבי צדוק הכוהן מלובלין מיוחד בכך שהוא מתנגד שנעשה חסיד, לכן בכל דבריו יש סדר, אבל לא ניתן לדמות את גדלותו של רבי צדוק לגדלותו של בעל התניא]. משעה שקיבלה החסידות ניסוח של תורה על ידי בעל התניא, יכולה היא לבוא בקהל ישראל. ועיין במאמר 'דרך התחיה' (מאמרי הראיה עמ' 1), בו מבאר מרן הרב קוק איך נבנה עם ישראל בעת התחייה על ידי תורתו של הגאון מווילנה מצד אחד, ועל ידי דרכו של הבעש"ט מצד שני, ואיך הם משתרגים יחדיו. בשביל תחיית האומה בשלמותה, צריכים להיבנות כל כוחותיה.
ח. השיח המשיחי בחסידות חב"ד
מעבר זה מאלפיים שנות תורה לאלפיים שנות משיח, גם מסביר את ריבוי השיח המשיחי המצוי בחסידות חב"ד. אצל החסידים האחרים לא מדברים כה רבות על המשיח, ואילו בחב"ד כל הזמן. ברוסיה הסובייטית היו קומוניסטים רשעים מרושעים, וה'חפץ חיים' היה אומר ברמז: "וכל הרשעיה (-רוסיה בהיגוי ליטאי) כרגע תאבד". אדמו"ר הריי"ץ הציל את יהדות רוסיה במסירות נפש עצומה, עד שהשלטונות רצו להרגו. ברגע האחרון ברח וניצל. האנשים בזמנו לא הבינו מה שאמר, עשו ממנו בדיחה. הוא היה אומר: א. כל יהודי צריך מודעות לכך שהמשיח בא היום. ב. יש להתנהג בהתאם לכך שהמשיח בא היום.ג. אם כל עם ישראל יתנהג על פי זה שהמשיח בא היום, המשיח יבוא היום.
זה דבר רציני. מכאן נובעים גם החשבונות שלכל דור יש משיח, שכל אדמו"ר של חב"ד הוא המשיח בדורו, והאדמו"ר האחרון הוא המשיח האחרון. לא ניכנס לפרטי החשבונות, אנו רק מסבירים שהעיסוק המרובה של חסידי חב"ד במשיח הוא בגלל המעבר מאלפיים שנות תורה לאלפיים שנות משיח. לכן י"ט בכסלו הוא "חג הגאולה". באיזו גאולה מדובר? בשחרורו של בעל התניא מבית הסוהר. ודאי זה משמח מאוד, אבל אם על כל רב שיצא מבית הסוהר נעשה חג, נצטרך לחגוג כל יום, כי תמיד היו מכניסים רבנים לבית הסוהר... אלא, הסברנו שהגאולה מתחילה עם בעל התניא, בגלל שמה שאמר הבעש"ט נוסח על ידו על פי תורה. מנוסח על פי תורה? אז אפשר על פי זה להתחיל לבנות אלפיים שנות משיח וגאולה. אם כן, הנקודה העיקרית איננה יום זה או אחר, אלא שבעל התניא הוא שליח אלוהי במהלך גאולתו של עם ישראל. לכן הוא מזוהה עם מהלך הגאולה, ולכן יום שחרורו מכונה "חג הגאולה".
ט. בעל התניא ומרן הרב קוק
שאלה: מסופר על הרב הנזיר ששאל את רבו, מרן הרב קוק, על כך שהוא רואה הקְבלות רבות בין דבריו של הרב לבין ספר 'ליקוטי תורה' של אדמו"ר הזקן. ענה לו הרב שחב"ד מדברת על תורת הפרט, ואילו הוא מדבר על תורת הכלל ["אני בונה האומה"]. אם בעל התניא הוא המעבר לשנות משיח, מדוע לא התחיל את תורת הכלל?
תשובה: תורתו של מרן הרב קוק היא האחדות הכוללת; אלפיים שנות משיח, לסכם ולאחוז את הרכוש של התורה בכל הדורות, מאדם הראשון ומשה רבנו ועד היום, הכל יחד. כל דור הוא הופעה אלוהית, ועכשיו יש לאסוף את הכל. כך כתוב בספר 'אורות' כמה פעמים. אלפיים שנות משיח זה כלל, אבל גם פרט, ולא רק כלל. כלל ופרט, פרט וכלל, כלל ופרט וכלל, כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל. תמיד צריך את שניהם, הפרט והכלל. ואכן כך הוא בספר 'עין איה', בו גם כלל ופרט וגם פרט וכלל, לעומת ספר 'אורות הקודש' שעיקרו הפרט, וספר 'אורות' שעיקרו הכלל. הגאון מווילנה עיקרו הכלל, הבעש"ט עיקרו הפרט, ואת הכל יש לסרוג יחד.
ודאי בתורת הכלל הפרט לא נעלם ונבלע. איפה כתוב דבר כזה?! אדרבה, אם הפרט נופל, גם הכלל נופל. כך היה בבית הראשון. הכלל היה לעילא ולעילא, אך הפרט היה רקוב, לכן הכל קרס. בבית השני הפרט היה לעילא ולעילא. אנשי כנסת הגדולה, תנאים, אמוראים. תיקון הפרט, קדושת הפרט, "חברים" הנבדלים מטומאת עמי הארץ. אבל הכלל היה רקוב. המלכים היו רקובים. אפילו שמותיהם של אותם מלכים בקושי ידועים. הכל היה מושחת. הבית הראשון – כלל, הבית השני – פרט, ואילו הבית השלישי – כלל פרט. גדול אחד אמר שגם בדורנו צריך לבנות את בית-המקדש, רק שאין זה למעשה כי הדבר כרוך בפיקוח נפש, הואיל ויביא למלחמות. והרי כתוב ברמב"ם שכדי לבנות את בית-המקדש השלישי צריך מלכות (הלכות מלכים פרק יא)? אלא, אותו גדול אומר שבדורנו יש לבנות מחדש את בית המקדש-השני, ולא את השלישי. כלומר, הוא רוצה שיפוץ של הבית השני. זאת לפי שיטתו החרדית. אבל איננו באים לבנות את הבית השני מחדש, אלא את הבית השלישי, שהוא פרט וכלל, וכפי ניסוחו של רבנו הרב צבי יהודה כשנתן הגדרה לעניינה של ישיבת מרכז-הרב: "הפרט מתוך הכלל". לא מבטלים שום דבר מהפרט. אדרבה, בשביל שיהיה כלל, צריך הפרט להיות עוד יותר מלא קדושה וטהרה.
לוחם בודד שמנהל מרדף באריזונה, די לו שידע להשתמש היטב באקדחו, לשלוף ולירות. אבל חייל בצה"ל צריך לדעת הרבה יותר מזה. הוא לא יכול להסתובב ולירות לכל הכיוונים, שמא יפגע בכוחותינו. עליו להיות מיומן ברמה גבוהה מאוד של לוחמה. אצל מי למד צה"ל לפעול בתור כלל? אצל הבריטים. בצבא הבריטי שירתו יהודים, חיילים וקצינים, שם למדו איך לתאם בין יחידות וחיילות שונים. אם היו יודעים הבריטים מה יצא מזה בסוף, היו בוכים... במלחמת-העולם השנייה שירתו מליון וחצי חיילים יהודים בצבאות זרים. שם למדנו להילחם, שם למדנו להיות טייסים וימאים. כאילו בשבילם, אבל הקדוש ברוך הוא סידר כל זאת בשבילנו.
אם כן, לא ביטלנו את הפרט. אדרבה, עתה צריך עוד יותר גדולה, גבורה וקדושה לפרט, כי עליו לשאת על כתפיו את הכלל. מרן הרב קוק אמר שהוא בונה אומה, אבל אי אפשר לבנות אומה אם היחידים אינם צדיקים. אחרת יהיה כמו בבית-המקדש הראשון. בעל התניא אינו סתם עוד תלמיד-חכם גדול. הוא גאון של דורות, וגם ציר היסטורי בתכנית האלוהית של תחיית האומה הישראלית (וע' מאמרו של הרב הלל צייטלין הי"ד "הקו היסודי בקבלה של הרב קוק", בספרו 'ספרן של יחידים').

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה