תורתו של הרב הנזיר והגרי"מ חרל"פ
[שו"ת רדיו]
שאלה: מדוע תורתם של הרב הנזיר והגרי"מ חרל"פ נעצרה עם פטירתם ולא נמשכת?
תשובה: הרב הנזיר והג"ר חרל"פ היו באמת ענקי רוח אדירים. אך בחייהם הרוחניים הם חיו ונשמו יומם ולילה את תורתו של מרן הרב קוק. הם הקדישו את חייהם בעיקר כדי להוות צינור להעברת דברי מרן הרב קוק לדור. הג"ר חרל"פ כיוון את עצמו להעביר את דברי מרן הרב לרבנים וליהודים יראי שמים, והרב הנזיר כיוון את דבריו בצורה כלל-עולמית, כלל-אנושית.
ברגע שמרן הרב קוק החזיר את נשמתו לבוראו, גם נשמתם נחלשה, כפי שאפשר לראות במכתביהם שנכתבו לאחר עלות מרן הרב קוק למרומים. כמובן, הם ניזונו מדברי מרן הרב קוק גם לאחר שעלה למרומים, והרב הנזיר המשיך לערוך את כתבי מרן הרב שהרי הספיק לערוך רק את כרך א של אורות הקודש בחייו של מרן הרב, וערך את שאר הכרכים רק לאחר מותו.
למרן הרב יש הרבה תלמידים מכיון שהיה לו תלמיד אמיתי שהמשיך להעביר את תורתו.
תלמיד אמיתי זה לא רק מי שחוזר על דברי רבו, אלא זה אדם שכששואלים אותו שאלה חדשה, שרבו לא דיבר עליה, יענה את אותה התשובה שרבו היה עונה אם היו שואלים אותו. כלומר, אדם שהצליח לרדת לסוף דעתו של רבו. הוא לא רק "קיבל מידע" מרבו אלא עשה את חשיבתו שלו, שתהיה כמו של רבו.
תלמידו של מרן הרב קוק היה בנו יחידו, רבנו הרב צבי יהודה, מרן הרב היה חי בקרבו, הוא היה חושב כמו הרב קוק, וענה על השאלות את התשובות שהרב קוק היה עונה אם היו שואלים אותו. עוד בצעירתו, מרן הרב קוק באחת מאגרותיו: מצטער, אין לי זמן לענות לשאלה זו, אך אני יכול לצאת ידי חובת תשובה ע"י תשובתו של בני שהוא עומד על דעתי ומקשיב את רוח נשמתי (אגרות הראי"ה א, קב).
כל עניינו של התלמיד הוא לחשוב כרבו, ורבו כרבו, ורבו כרבו עד משה רבינו בסיני. משה רבינו הצליח לרדת לסוף דעתו של רבש"ע, הוא עשה שלושה דברים חמורים לכאורה – שבר את הלוחות, פרש מאשתו והוסיף יום אחד לפני מתן תורה, והסכימה עמו דעת עליון. כלומר, רשב"ע עצמו אמר: יישר כח ששברת את הלוחות. יישר כח שפרשת מאשתך. יישר כח שהבנת שמה שאמרתי שלושה ימים הוא ארבעה ימים (שבת פז, א). אם תלמיד לא ירד לסוף דעתו של רבו, אחרי שרבו מת, השיטה דורכת במקום, היא לא יודעת איך להתקדם.
לכן הרב הנזיר והג"ר חרל"פ – בלי צל של ספק – היו ענקי רוח, אך רבנו הרב צבי יהודה בנוסף לכך ידע לחשוב כמו שמרן הרב קוק חשב. עם זאת, למרות שרבנו היה מלא וגדוש בהלכה ואמונה, וכן גם ידיעות חיצוניות במדע ופילוסופיה- למרות זאת, הוא לא סבל שאנשים יאמרו שיש בו משהו נוסף על מרן הרב, והכריז שאין בבן אלא מה שהיה באב. הוא העמיד עצמו בצל אביו, ועבד על-פי צוואתו לגלות ולפרסם את דבריו במסירות-גוף ובמסירות-נפש, ומנע את יצירתו העצמית.
גם הרב הנזיר והג"ר חרל"פ קיבעו את הדברים של הרב קוק, נתנו להם צורה עליונה, נשגבה ומסודרת, אך רבנו הרב צבי יהודה רץ הלאה. דבר זה גם מובא באגרת מרבנו הרב צבי יהודה להרב הנזיר, שכשנפטר מרן הרב, הרב הנזיר אמר: הנה בא חושך לעולם, זהו סוף העולם. ורבנו הרב צבי יהודה עונה לו שזה לא סוף העולם, אנחנו ממשיכים. יתכן שזה חורבן עולם, אבל הוא אינו חורבן סופי.
הג"ר חרל"פ, כיהן כרב בירושלים, התנהג כמו רב חרדי, והיה מקורב מאוד מאוד מאוד למרן הרב קוק והתייחס אליו בחרדת קודש עצומה, כמו שרואים באגרות הד הרים. למשל, באגרת אחת, הוא כותב: "עבדו הכותב בידיים רועדות והכתב יוכיח על זה, מפחד גאון קדושתו, וארכובותי דא לדא נקשן" (הד הרים כג. מובא בצבי קודש עמ' 181). גם להרב הנזיר הייתה התבטלות עצומה לגבי מרן הרב קוק. אבל ממשיכים של הג"ר חרל"פ – ישיבת בית זבולון וכו' – הם חרדים לכל דבר. כלומר, זה לא המשיל הלאה. התלמידים של הרב הנזיר הם לא חרדים, הם תלמידי חכמים חשובים יקרים, אבל הם מועטים.
לכן אנו רואים שיש לרבינו הרב צבי יהודה הרבה תלמידים, תלמידי תלמידים ותלמידי תלמידי תלמידים הממשיכים את דרכו שלו ודרכו של מרן הרב קוק.
