הכל חסד!
[פתיח לתוכנית רדיו – עריכה: רותי סופר]
ספר שמות מגיע לאחר ספר בראשית, בספר בראשית דיברנו על יחידים, על אברהם יצחק ויעקב, ולעומתו ספר שמות מדבר על האומה, על עם ישראל.
"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" (שמות ו ג). מדוע מדובר על אברהם, יצחק ויעקב? הרי עכשיו אנו עם! כל ספר בראשית הוא אברהם, יצחק ויעקב. מדוע אנו חוזרים? מסביר רש"י- שכשמשה רבינו הלך לדבר עם פרעה, לא רק שפרעה לא נענה לבקשתו, אף גרוע מכך – הכביד את גזרותיו. או אז התלוננו העם על משה ואהרן על שגרמו לכך, ובאמת משה ואהרון לא ידעו מה להשיב לעם והתלוננו לפני ד'- ואז מסביר רש"י- שצריך הרבה סבלנות. בעיות לא נפתרות מיד. הנה רְאו, לאברהם , יצחק ויעקב ד' הבטיח וטרם קיים, ובכל זאת לא אמרו שום דבר.
"וארא אל אברהם יצחק ויעקב באל שדי" – אני אל שדי, די, 'דייך שאני אלקיך, דיך שאני פטרונך' (בראשית רבה מו ב), די לך שיש לך ריבונו של עולם, שיש מלך לבירה, שיש מנהיג לבירה, שיש דבקות בד', אהבת ד'. צריך להיות מספיק לך בכך שיש רבש"ע גם ללא חסדים שיעשה.
זה מה שהפסוק בא ללמדנו, שעלינו ללמוד מאבותינו אברהם, יצחק ויעקב. אך עם זאת שצריך סבלנות והבנה שלא הכל נפתר בצורה מידית, עם זאת עכשיו ההבטחות תתקיימנה!
גם עכשיו בארצנו הקדושה, ב"ה הכל מלא חסדים של הקדוש ברוך הוא. אכן לא כל הבעיות נפתרו עדיין. ישנן עוד בעיות רבות, לכן צריך להתאזר בסבלנות. אך לאט לאט כל הבעיות ניפתרות. אם לא השנה, בשנה הבאה, או עוד כמה שנים.
אחת הבעיות הגדולות שדנו בה הייתה מפלס הכנרת. והנה השנה יש סימן ברכה גדול ב"ה, האי שהיה באמצע הכנרת נעלם והמים עוד מוסיפים לעלות. ובודאי זהו חסד גדול שעשה עימנו ריבונו של עולם שהוריד לנו גשמים ושלגים מרובים.
לפעמים, כשאין מים, חושבים שזה אסון, וכשיורד גשם צריך לברך. אך באמת אין זו המציאות. מברכים על גשם רק במציאות, שאם לא ירד גשם – יהיו מים לשתות! אך פה ב"ה יש מים לשתות.
פעם אחת, לא ירדו גשמים במשך זמן רב, ומשהו טלפן ושאל האם צריך להתחיל לצום, כנהוג אם לא יורד גשם. ותוך כדי השיחה צעק לעבר אשתו: "אשתי, תסגרי את הברז בגינה!" אם המציאות היא שמשקים את הגינה, כנראה שהמצב איננו כל כך קריטי.
אין כאן חשש אמיתי שיהיה בצורת, לכל היותר נצטרך לקנות מעט מים מהתורכים או ממקום אחר. לכן אין צורך להגזים, מצבנו איננו קריטי, אדרבה, אנו במצב של ברכה, שאי אפשר לתאר! ועם זאת אנו מאד שמחים שריבונו של עולם הוריד לנו הרבה מים.
אנו ארץ אשר "למטר השמים תשתה מים", "לא כארץ מצרים היא... אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק" (דברים יא י-יא). מדוע התורה מדגישה שאיננו כמו מצרים? לכאורה המציאות במצרים טובה יותר שהרי אינם תלויים בגשם יש להם תמיד נילוס! אלא שהמצב שאנו תלויים בחסדי ה' זהו המצב הטוב יותר! זה בונה אצל האדם אמונה בד', דבקות בד' וכו'. או אז כשאין גשם, האדם זוכר שריבונו של עולם, הואמסדר את הכל!
אז לפעמים אין גשם, או להיפך, אזי אנחנו נזכרים שהכל חסד כשם שאנו מודים בכל יום "על חיינו המסורים בידך... ועל נסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובקר וצהרים, הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כי לא תמו חסדיך, כי מעולם קוינו לך" (שמונה עשרה), אם כן הגשם "לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא", לא בא ללמד שהגשם לבדו הוא חסד אלקי, אלא שהכל הכל הוא חסד ד'.
אמנם לפעמים גם מזג האויר יכול לגרום להפרעות, מה שניקרא "פגעי מזג אוויר" אך צריך לקחת כל דבר בפרפורציה! בחו"ל יש סופות הוריקן וצונאמי ים, יש שם קטסטרופות אדירות, פה, ברוך השם, אנחנו, כלשון רבינו יהודה הלוי (כוזרי א צה), חיים במזג אויר ממוצע, בינוני, ממוזג. לא קר מדאי ולא חם מדאי. באמצע. לכן איננו סובלים כבארצות החמות, שכשיש שם בצורת, אין מה לאכול ואנשים מתים מרעב. וגם לא כבארצות הקרות, שיש שם סערות נוראות שמשמידות הכל. אנחנו באמצע – לא חם מדאי, לא קר מדאי. חסד אלקי. לכן למרות הפגעים האלה, שישנם, הרוב הגדול הוא טוב.
לכן, שוב, הגשם לא בא ללמד רק על עצמו אלא בא ללמד שהכל חסד! שיש מדינה זה חסד, שיש צבא זה חסד, שֶפה מלא תורה זה חסד, שיש בנין הארץ זה חסד – "אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה... אין אנחנו מספיקים להודות לד'!"
