מפלגה כלל ישראלית
הרב שלמה אבינר שליט"א
שאלה: אמנם אנו עדיין לא בתקופת בחירות ועדיין לא ניצבות בפנינו מפלגות, אולי זה הזמן לפרוס את היריעה באופן רחב ועמוק ולחשוב לאן פנינו מועדות. כמובן, התורה היא חיינו, היא תורת הפרט והיא תורת הכלל, תורת היחיד ותורת האומה, ולאורה יש לכוון את המדינה. לכן המסקנה הפשוטה והטבעית היא שיש להצביע בעד מפלגה דתית, וכן אמר רבנו הרב צבי יהודה בעניין זה: חבר אני לכל אשר יראוך. ויותר מזה, שמא הגיע הזמן שיהיה מנהיג אמוני לאומה כולה, ראש ממשלה אמוני – ואין לשער כמה זה יביא טובה וברכה. השאלה היא כמובן כיצד לקדם מגמה קדושה זו?
תשובה.
1. אין צל של ספק שמנהיג אמוני הוא האידיאל והוא החובה. השאלה היא האם האומה מוכנה לכך. שהרי כל הנהגה מדינית מתחלקת לשלושה חלקים: א. הכרת המציאות העכשווית. ב. קביעת היעד. ג. ניתוב דרכים מהמציאות אל המטרה, ולא רק דרך אחת, אלא גם דרכים חלופיות.
2. והנה המציאות היא שהעם היושב בציון אינו נותן את אמונו במפלגה דתית לאומית. יתר על כן, כמחצית הציבור הדתי-לאומי עצמו אינו נותן בה את אמונו אלא מצביע בעד מפלגות שונות. ועל אף שלקראת הבחירות, כמעט כל הרבנים הדתיים הלאומיים יוצאים בקריאה גדולה להצביע בעד זאת המפלגה, הציבור אינו הולך בדרך זו. לא רק שהמצב אינו משתפר, אלא באופן כללי, הולך ונסוג. זאת ועוד, רבים מהציבור הדתי-הלאומי, שבוחרים בעד מפלגתם, רחוקים מלעשות זאת בלב שלם רק מפני שאינם מסוגלים נפשית להצביע בעד מפלגה חילונית או חרדית.
3. ועל אף שחברי הכנסת הדתיים-לאומיים הם אנשים טובים ויקרים שפועלים רבות למען האומה, התורה והארץ, ועל כך יש להעריכם מאוד – מכל מקום עם כל רצונם הטוב, המפלגה הדתית-לאומית נשארת קיקיונית. ואם תמשיך להיות מפוצלת לשתיים, יש חשש רציני ששתיהן לא תעבורנה את אחוז החסימה. וגם אם תעבורנה, לא די בכך שתהיה להן במה להמשיך להשמיע דברי צדק ואמת, דברי יושר וקודש, דברי תורה וארץ – כי לא זאת השאלה, זהו תפקידם של אנשי רוח ואנשי אמונה להפעיל השפעתם הברוכה על האומה. אלא תפקידה של מפלגה היא עניין של כוח, כוח מספרי, כוח כמותי. כוח! כי הכנסת אינה בית כנסת.
4. ודאי, רבנו הרב צבי יהודה אמר להצביע בעד מפלגה דתית, אבל יש לדון אם גם התכוון למפלגה קיקיונית, שאינה אלא שופר קטן של אמת וצדק בלי כוח ממשי. ודאי האידיאל הוא מפלגה דתית לאומית, 'וחבר אני לכל אשר יראוך', וקל וחומר מפלגה יקרה שחרתה על דגלה את תחיית האומה בארצה על פי תורתה – אבל מה יועיל לנו לרוממה אם בפועל לא מצביעים בעדה. הרי זה דומה לעם ישראל שרצה מלך, ואמר רבונו של עולם לשמואל הנביא: אמנם אתה צודק אבל אי אפשר ללכת נגד רצונה של האומה. וכן כותב הנצי"ב בפירושו על התורה 'העמק דבר' ביחס למצוה 'שום תשים עליך מלך' - שיש צורך בהסכמת האומה. אכן אמר רבנו להצביע בעד מפלגה דתית, השאלה היא האם מפלגה קיקיונית עדיין נקראת מפלגה, שמא אין בה 'כזית' מפלגה, שהרי אין לה השפעה ניכרת.
5. כאמור חלק גדול מהציבור הדתי-לאומי מצביע ליכוד. וזאת למה? כנראה מפני שזו המפלגה הכי כלל ישראלית. אמנם אין לה המעלה הגדולה של תורה שתהיה נר לרגלה, לכן אינה כרצוני, אבל בנוף המפלגתי הקיים, זאת המפלגה הכי כלל ישראלית. ולסיעה קטנה בתוך מפלגה גדולה יש כוח יותר מאשר מפלגה קטנה שהיא כולה כרצוני.
6. אך יש לתקן את ההגדרה שבמפלגה זו אין תורה, כי אין זה מדויק. כידוע, התורה היא מעל כל המפלגות, היא כלל ישראלית, היא רואה את הטוב שבכל המפלגות, אשר כולן יחד בונות את בית ישראל.
7. אבל טרם ענינו לשאלה מקדימה, למה למרות כל ההמלצות של רבניו, הנרתמים כל פעם לקרב מאסף – לצאן מרעיתם, הצאן אינו ממושמע, ולא קונה מה שמוריו ורבותיו מורים לו. מה מפריע לציבור הדתי לאומי אצל מנהיגיו, אצל אישיו הפוליטיים ורבניו? פשוט מאד הוא סובר שאינם מסוגלים להנהיג את האומה, וההוכחה לכך, שאינם מסוגלים להנהיג את עצמם. וההוכחה לכך, שהם התפצלו לשתי מפלגות, ושכל אחת משתי המפלגות היא בעצמה מפוצלת. כך אומר הציבור בצער עמוק ולפעמים אף מוסיף בכאב: בושה וחרפה. הציבור אינו עיוור. הוא מבחין היטב שרבים ממנהיגיו הפוליטיים ולצערנו גם הרוחניים, עסוקים באינטריגות ובסכסוכים שפלים. לכן הוא אינו נותן בהם אמון. לכן המפלגה הולכת ושוקעת. זה מזכיר את המיתוס של אפלטון על ממלכת אטלנטה ששקעה באוקיינוס. רבים רואים באגדה זו ביקורת מרומזת על העיר אתונה בירת יוון שהיתה נגועה באינטרסים, חוסר משמעת, מחלוקת, דמגוגיה ושחיתות מוסרית.
8. כמובן, המנהיגים הרוחנים אינם חדלים מלדבר על אחדות, אבל הציבור אינו תמים, הוא מבחין היטב שהכוונה היא: 'אחדות כמוני', ושפועל 'זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה'. נקעה נפשו של הזרם המרכזי, ה-MAIN STREAM, מאותה צביעות דתית אופיינית.
9. ועוד משהו מפריע לאותו זרם מרכזי, שהוא כשלעצמו ב"ה מאוחד מאוד, וגם מאוחד עם האומה כולה. אבל בשוליים יש קיצוניות שמפריעה לו מאוד. כמובן, גם אותם השוליים הם אנשים טובים ויקרים, אבל אינם מייצגים. אך יש רושם מוטעה ההופך את השוליים לחוד החנית, וזאת בגלל התקשורת שתמיד מתמקדת בגבולי, בחריג, ביוצא דופן.
10. ועוד בעיה יש, שפעמים רבות בעולם הפלג הקיצוני הוא שמושך את העגלה, וכל השאר מפחדים לפתוח את הפה פן יאשימו אותם כבוגדים, חלשים, פושרים, וכן הלאה. הרי הקיצוני יודע היטב להשתמש בתחבולות הלשון באורח מתוחכם ודמגוגי. אך חסד עשה ד' עם עולמו, שהקיצוניים מצליחים מעט מאוד לשכנע את הציבור הבריא שהולך בדרך האמצע.
אז הקיצוניים משקיעים את האנרגיה שלהם לשכנע את עצמם מתוך עצמם על ידי עצמם, ובזה עמלם נושא פרי, וזה בערך תוכן הנאומים הפנימיים שלהם: "כל האמת אצלנו. מי שאינו חושב כמונו הוא טועה. אפילו לא צריך להביא על כך הוכחות. לא די בשינוי קוסמטי בחברה, צריך שינוי רדיקלי. לשם כך כל האמצעים כשרים. אני לא מוכן לשום פשרה. גם החוק לא קובע עבורי. אנו מכינים אלטרנטיבה, בעזרת ד' נצליח מתוך דבקות במטרה. אנו אמנם מיעוט, אבל אנו איכות. אנו האומה עצמה. ובכלל איננו קיצוניים. הם קיצוניים בחולשה ואנו מחזירים את האיזון. ודאי אנו נגד אלימות אלא שבמצבים מיוחדים חייבים להשתמש באמצעים מתאימים. לא אנו אשמים בכך. הם שכופים עלינו. זה הכלל, אנו לא מתחמקים, אנו רציניים וכו' וכו'."
11. וכך הציבור הדתי-לאומי שהוא ציבור יקר מאוד, מאמין, רציני ועמל, נמצא מפוזר ומפורד בין מפלגות, כאשר רבים ממנו פונים אל מפלגה שהם רואים אותה ככלל ישראלית. והאמת ניתנת להיאמר שהם אוהבים מאוד אחדות וכלליות וישראליות.
12. אבל איננו מתייאשים. אדרבה, יש לנצל את עומק המשבר כדי לעלות מעלה מעלה. יש תרופה. תרופה פשוטה ונפלאה וידועה: התפקדות כללית של הבוחרים לשם בחירת יושב ראש, חברי כנסת וחברי מרכז - של מפלגה דתית לאומית אחת. אחת גדולה וכללית. בחירות ישירות, בחירות ישרות בלי מעקשים ותחבולות. כי כבר זמן רב הציבור אינו נותן אמון, הוא חושש, הוא לא סומך, מפחד מאוד מעסקנים.
זוהי התרופה, אין אחרת. בלעדיה יש חשש שהכל יקמול, שהכל יתנוון, שהכל יתרסק. איתה יש תקווה גדולה שהכל יקום לתחייה.
לא לפסוע על ראשי עם קודש, אלא להיות עוסק בצרכי ציבור באמונה, לשמה.
