הטעות הראשית של הדתיות הציונית
הרב אבינר- פורסם ב"באהבה ובאמונה"
מהי הטעות הראשית של תלמידי הרב קוק והדתיות הציונית בכלל?
כמובן, אנחנו רק בני אדם ויש לנו טעויות רבות, אך טוב לדעת מה הנקודה המרכזית שכל הבעיות נובעות ממנה, כך שאם נתקן את הכלל ממילא יתוקנו הפרטים.
אם כן, הטעות הראשית היא שהשאיפה ליראת ד' מאד נדחתה הצדה, עקב התגברות השאיפה לאהבת ד', שמחה בד', עוז וגבורה, נועם ושלווה, אמון בעצמו ובטחון בעצמו.
ודאי, כל אלה טובים וחשובים והכרחיים בדור שלנו שהוא דור של גאולה, כדברי מרן הרב קוק באגרתו המפורסמת, אגרת שעח, בה הוא מציין את הצורך בהסברה על התשובה המתאימה לדור: "ביסוד הכל צריכה לבוא ההסברה הכללית של בטחון התשובה, ועוצם השלוה, ושמחת-עוז, שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל איש אשר אור התשובה מאיר בנשמתו..." (עמ' לו). והסיבה לצורך הזה היא: "אם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוין שום דבר לאמיתתה של תורת אמת" (שם לז).
עתה אנו מבינים מה מרן הרב מעיד על עצמו: "כמה אני נלחם מלחמה פנימית, ורוח חזקה דוחפת אותי לדבר על דבר התשובה, וכל רעיונותיו רק בה הם מרוכזים" (הקדמת אורות התשובה).
לכן אנו תמהים, אם האיגרת הזאת נכתבה בתרע"א, למה הוא השתהה עד תרפ"ה, שאז כתב רק שלושה פרקים וחדל. עד אשר קם רבנו הרב צבי יהודה וערך את הספר מתוך הכתבים השונים של מרן הרב. הרי ידוע שמרן הרב היה שופע רוח הקודש, אם כן מה סיבת העיכוב? זאת הוא מסביר בעצמו: "לפי ערך גדולת העניין, כן רבו המניעות" (אגרת שעח). וזאת, כי עליו גם "לכוין עם זה לבאר איך שמחת אמת זאת ונועם זיו קודש זה איננו מפר יראה, חלילה, ואיננו מגרע כחוט השערה מכל ההתעוררות הנפשית, הנקנית בנפש מכל מיני ציורים של יראה תתאה, אדרבה, עוד הוא מרבה את הכוח התמציתי של הזהירות והזריזות הנשמתית" (שם). כלומר, מרן הרב חשש שהתשובה העילאה תפגע ביראת ד' הרגילה, וכן בזהירות והזריזות המבוארים בתחילת מסילת ישרים, כלומר זהירות מכל חטא וזריזות לכל מצוה. "ביחוד קשתה עלי מאד ההסברה והכיוון אל השערה" (שם), כלומר האיזון המדויק כמה חייבים לדבר על עוז ושמחה וכמה יש להימנע. זו עבודה קשה של איזון (ועיין אורות התשובה סוף פרק יד).
זה הכלל, שמחת עוז אינה מוחקת יראה, היא קומה מעליה, ואדרבה, מחזקת אותה, וכן כותב מרן הרב קוק בפרק הראשון של אורות התשובה, שהתשובה העליונה תופיע אחרי הקומות היותר נמוכות של תשובה, שהן בעצמן התפתחו עד היותן עליונות.
וכן כתוב בספר הזוהר, שיש סתירה בין הפסוק עבדו את ד' ביראה לפסוק עבדו את ד' בשמחה, והוא מתרץ שקודם יעבוד אדם את ד' ביראה ואחר כך בשמחה (זהר ויקרא נו א).
אמנם מרן הרב כותב במאמר 'הדור' על הדור: "הוא לא יוכל לשוב מיראה אבל מאד מוכשר הוא לשוב מאהבה" (עקבי הצאן קיא), אך זהו מצב לא לכתחילה שמתחילים בניין מלמעלה, אלא שכאשר יש להציל, מצילים איך שיכולים.
אך מובן מאליו שאחר כך יש להשלים את היראה, שהרי יש בתורה מצוה של יראת השם, ובוודאי לא נמחקה. ולא עוד אלא שהיא יסוד הכול. "ראשית חכמה יראת ד'" (תהילים קיא), "מה ד' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ד' אלקיך" (דברים י יב) "את ד' אלהיך תירא אותו תעבוד" (שם י כ). "כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות, ומפתחות חיצוניות לא נמסרו" (שבת לא). "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצוות שמור, כי זה כל האדם" (קהלת יב יג).
זאת ועוד, אם אין יראת ד', גם אהבת ד' תקרוס, כמבואר בירושלמי: "כתוב אחד אומר: ואהבת את ד' אלהיך, וכתוב אחד אומר: את ד' אלקיך תירא, אותו תעבוד. עשה מאהבה ועשה מיראה, עשה באהבה שאם באת לשנא, דע שאתה אוהב, ואין אוהב שונא. עשה מיראה, שאם באת לבעוט, אין ירא מבעט" (ירושלמי סוטה ה ה).
אוהב אינו שונא, אך אוהב בועט. יש כל מיני בעיטות. יש בעיטה גסה, כגון מרד, מעל, פשע, פריקת עול. ויש בעיטה עדינה, המצופה בציפוי שקרי של אהבת ד'. דוגמאות של סגנונות של בעיטה עדינה במצוות או באיסורים: "אני לא מתחבר", "זה לא אני", "אני חייב לעצמי", "אני שומע הקול הפנימי שבי", "אני שומע לאלקים שבי", " קבל אותי כמו שאני"... זהו סגנון של העידן החדש, ניו אייג', שאומץ על ידי הניאו-חסידות, שהוא באמת ניאו-פגניזם, כלומר אלילות חדשה.
כמובן, אפשר למצוא ביטויים כאלה אצל גדולי החסידות או אצל מרן הרב קוק, אך במינון מזערי מאוד, אבל כאשר זה תופס מקום רחב, זהו עניינה של עבודה זרה, כאשר דבר חלקי הופך לחזות הכל. בעיטה עדינה זו מייצרת חוטאים מכל סוג ומכל זן, במסווה של עבודת ד' בשמחה.
אבל יראת ד' מצילה מבעיטה, כי יראת ד' פירושה להסתכל על עצמו כעל עבד לריבונו של עולם, כי הוא ברא אותנו וגם הוציא אותנו מבית עבדים. וכמו שכתוב ב'ספר הגן' לרבי יצחק ב"ר אלעזר, מתלמידי רבי משה הדרשן: ירא ד' חושב תמיד: "לא נבראתי אלא להיות עבד לבורא יתברך שמו בלבב שלם, שנאמר: לעבדו בכל לבבכם ... לשם שמים". "וכל אדם צריך לקבל עליו הכנעה גדולה כנגד הבורא יתברך שמו וליראה אותו בכל זמן ולעבוד לו כעבד שחייב לעבוד לרבו, ולא כאדם שפעמים עושה ופעמים אינו עושה, אלא תדיר יעשה מצוות הבורא יתברך שמו" "ואל יעבור מצוה קטנה ממצוות הבורא יתברך שמו" (ספר הגן, ליום ראשון).
יש טוענים: אבל אנו מתחברים יותר להיות בנים לד' מאשר עבדים לד'. התשובה כבר נמצאת בספר הזוהר : גם הבן לא ישתחרר מהיותו עבד, אלא שמותר לו להסתכל בגנזי המלך, אך הוא עבד כמו הבן (זהר ויקרא, בהר קיא ב רעב).
זה הכלל: "סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא... כי זה כל האדם".
